שיתוק. כזה שמקשה אפילו את הדלקת הסיגרייה.
פחד נורא אוחז בי.
האם אהיה מאלה שכשהם ימותו, יעשו לזכרם סרט, אוסף של כל קטעי הדראג שלי ושטויות בסגנון, יוציאו ספר עם כל הכתבים שלי (שחלקם אני חושבת שדי ישנים ולא טובים מספיק), ויאמרו – מוכשרת. מעולם לא הצליחה להמריא.
פחד. פחד. פחד.
אמא ואבא אמרו שאני מבוזבזת.
נכון, מי הם בכלל לומר דברים כאלה.
ומה נקודת המבט שלהם משנה לכאן ולעכשיו שלי, ואיך אני כן לוקחת משהו חיובי מכל מה שהם אמרו, מהפחד שזה מעורר בי וכו".
אבל בלי קשר לכל זה, תפס אותי ממש פחד, שלא לומר חרדה, מפני זה שלא אספיק.
לא אספיק לעשות את כל מה שאני רוצה להספיק.
מה אני רוצה להספיק?
1. ללמוד תיאטרון חזותי או תיאטרון גוף.
2. לכתוב ספר. רומן, כאילו. מתישהו, אולי גם ספר שירה, אבל זה פחות קריטי.
3. להעלות מופע יחיד תיאטרוני אמיתי, שיכלול אלמנטים קברטיים. ולא לפחד מסטנד אפ. ולרוץ איתו.
4. לחזור לרקוד ברצינות. שיעורים, אמיתיים כאלה.
5. להנחות ערב דראג בשושן, לפחות פעם אחת.
6. לכתוב תסריט.
7. לשחק בסרט אחד לפחות.
8. לגור בדירת חדר לבד. את זה עוד לא עשיתי.
קיצר, שמונה דברים. וזה גם בערך סדר החשיבות שלהם, כשהמופע והספר, שניהם, באותה חשיבות.
בשביל כל זה מלבד התסריט וההנחייה והסרט, צריך כסף. הרבה כסף.
ואין לי כרגע. זה כל מה שעוצר אותי.
בזבוז?
אני לא יודעת. זו רשימת המטרות שלי.
עכשיו הגיע הזמן לבדוק איך עושים.
ובזה, אני לא ממש טובה.
למה לא נתנו לי את החלקיק המעשי הזה, שיש לאנשים שלומדים ראיית חשבון או משפטים, ולי פשוט… אין.
או לפחות, קשה לי להשתמש בו.
שמישהו ידליק את האור, בבקשה, עכשיו.
אני מרגישה במכונית של בראד פיט בפייט קלאב, שניה לפני התאונה.
ואני לא נולדתי להיות אדוארד נורטון.
אני זו שמחליטה לעזוב את ההגה, אני טיילר, טיילר דירדן.
ענת
in a near life experience
נו, לפחות היה בך שבריר מעשי מספיק בשביל לעשות רשימה (עכשיו קחי אותה והעלי אותה באש).